יעל שלמון ברנע, עריכה לשונית

טיפים שעובדים לנו

מי זאת אירנה גוּט? ברב מכר עולמי מעורר השראה על חסידת אומות העולם הצעירה שהצילה יהודים תחת אפם של הנאצים מובא סיפורה. זווית לא יהודית על גבולות הרשע ואיך חמלה וטוב לב יכולים להם. איך היא עשתה את זה? מאין התעוזה? כל הפרטים בפנים. למידע נוסף IN MY HANDS Memories of a Holocaust Rescuer by Irene Gut Opdyke with Jennifer Armstrong

שלום לכולם,

אינני יועצת לענייני תינוקות וגידול ילדים, אבל רוצה לשתף בכמה דברים שעובדים לנו.

לייעוץ של ממש – חשוב לפנות לעזרה מקצועית. יש מה לעשות.

טיפים:

– אולי הטיפ החשוב מכול: קורס הורים ארוך של מכון אדלר. אנחנו עשינו אותו בקרית אונו, בהדרכת נורית מייבר 🙂

– ספר מופלא: אחים ללא יריבות מאת אדל פייבר ואליין מייזליש.

– "משחק" שהמצאתי עם הגדול שלי: הייתי שואלת אותו "מי האחים שלך?" ואחר כך מי האחים של כל אחד מהתאומים, בנפרד, כדי להראות לו שהם כולם אחים אחד לשני.

– בהתחלה הייתי מספרת לגדול שלי המון על איך זה היה כשהוא היה קטן. כשחיתלתי – סיפרתי לו איך חיתלתי אותו. כשהאכלתי – איך האכלתי אותו וכו'. חזרתי והדגשתי שכשהם יגדלו הוא יוכל לשחק איתם, והם יעברו לחדר הילדים – יחד איתו. כשקצת גדלו, העברנו אותם לחדרו שהפך ל"חדר הילדים", ולאט לאט החלה נורמליזציה – הוא הפנים שהוא בצד הילדים ולא ההורים, ושיש לו מקום.

– לאחר שהתאומים עברו ל"חדר הילדים", כשהיו משמיעים קולות שגרמו לי להיכנס לחדרם הייתי קודם כול הולכת לכסות את הגדול (גם אם נדמה שהוא ישן!), כדי שידע שרואים אותו ושהוא חשוב, שמקומו לא נפקד. כמובן, אלא אם היה מדובר בבכי היסטרי של אחד התאומים. גיליתי שאם עשיתי כך צמצמתי כמעט לגמרי את בקשתו לתשומת לב (בדרך כלל בכי פתאומי) במקביל אל מי מהם שהתעורר.

השכבה לישון

– בהתחלה העצמתי את היותו של הבכור גדול ומסוגל, והדגשתי שבעתיד הוא יוכל לשחק איתם (עם אחיו התאומים). היום אני מטשטשת את ההבדלים ביניהם, לא מאוד, רק באופן שיעזור לו להתחבר לצד הילדים של הבית ולא לצד המבוגרים של הבית. כשהתחלנו להשכיב את שלושתם באותה שעה, חלה נורמליזציה של היחסים. יהיה מן הסתם שלב שבו הגדול ירצה ללכת לישון מאוחר מהם – עד אז אני מנסה לחזק את הביחד שלהם. ההשכבה לישון נעשית כך: סיפור אחד כולם במיטת הגדול, סיפור שני כל אחד במיטתו. נכון, יש מדי פעם טיולים בבית בעת הסיפור הראשון, אבל אם איני קמה אליהם הם בדרך כלל חוזרים בעצמם. – עדכון: כשהגדול התחיל להפריע בהשכבת הקטנים, הפרדנו את זמני ההשכבה, וזה עובד יפה. – עדכון נוסף: כיום לפעמים אני מקריאה סיפור ראשון (או פרק, עברנו לספרים של גדולים יותר) ואחר כך הבכור מקריא לקטנים ואז – למיטה.

– לנו קל יותר להשכיב לישון מוקדם (סיפור ראשון ב-19:10 זה אידיאלי, ואז אם יש לנו כוח אפשר גם עוד אחד במיטת הגדול), מאשר מאוחר (סיפור ראשון אחרי 19:30). זה קשה יותר כשהם עייפים, ולוקח הרבה יותר זמן. הגדול לא תמיד נרדם איתם, אבל יודע את מקומו גם אם בודק את הגבולות. העניין הוא: לקראת גיל שנתיים הם כבר לא צריכים להיראות עייפים כדי להתחיל את ההשכבה לישון. אם אנחנו מחכים זה יכול להימשך כשעתיים…

– גיליתי שקל לי יותר להשכיב אותם לישון לבדי מאשר עם "עזרה". כשיש עזרה – יש ציפייה מצדם שמישהו "יישבר" וייקח על הידיים. כשאין עזרה, הם מבינים שאין טעם וכבר עדיף ללכת לישון. (אולי פעם אכתוב איך הגענו לזה. אם חשוב לכם לדעת וטרם כתבתי, תכתבו לי ואוסיף.)

– דברים שלא מספרים לנו מראש, וחבל: אם תינוק כבן 7 חודשים לא ישן לילה שלם ואין זה קשור לכאבי שיניים – סביר שאינו אוכל מספיק בארוחת הערב. לאחר שגילו לנו זאת, נהגנו לבשל דייסת קווקר מהירת הכנה שאינה אינסטנס, וזה עבד יופי.

– אחת הבעיות בהשכבה לישון של פעוט ממוטט מעייפות היא שהוא בטוח שאינו עייף ונראה שחושב שאנחנו עושים לו עוול. הם אולי לא מאמינים לי, אבל אני חוזרת תמיד ואומרת להם "אתה בוכה מדברים קטנים עכשיו כי אתה עייף. ככה זה כשעייפים, אין כוח להתמודד עם דברים קטנים". במקרים האלה, זה ממש צער בעלי חיים לתת להם להישאר ערים עוד קצת. עדיף לעשות *הכול* כדי שיירדמו – שיר, חמישה שירים התכרבלות – כל דבר בחושך. אפילו לא סיפור. (אם בכל זאת סיפור, אני מקריאה מהמחשב שלי, כדי לא להדליק את האור.) לא בהכרח צריך להישאר איתם עד שנרדמים, מספיק עד שנרגעים מספיק כדי להרדים את עצמם.

צחצוח שיניים

– אני חסידה גדולה מאוד של משחקי דמיון. אין לי דמיון כל כך מפותח, אבל כשאני באה לילדים שלי מתוך מטרה כנה לשחק איתם (טוב, לפעמים המטרה הכנה היא לזרז את ההשכבה לישון), הם קולטים, ואז פעמים רבות משתפים איתי פעולה. אין מאה אחוז, אבל ילדים הם לגמרי בקטע של לשחק, ושמחים במשחק ובתשומת הלב שלנו. באופן זה, כשאינם באים לצחצח שיניים, אני יכולה, למשל, להודיע שהמטוס למקלחת יוצא לדרך, לפרוש ידיים לצדדים ו"לעוף". אם אני מכוונת את דברי לאחד מהם, הוא בדרך כלל בא (או, כמו הבוקר, מתחיל לבוא, ואז מודיע לי שבעצם רצה להיות אונייה. אז חזרנו לסלון ויצאנו שוב לדרך). הייתה פעם שהצעתי לאחד מהם לעשות תחרות עם בובה שבאותה העת שיחק בה. הוא הצמיד אותה לגבו ורץ לחדר האמבטיה. הוא ניצח, כמובן.

– ילדים אוהבים לדעת שיש להם מילה בכל הקשור לחיים שלהם, ושהיא מובאת בחשבון. אולי זה רק אצלי, אבל הילדים שלי אוהבים לצחצח בעצמם, והם עושים את זה די גרוע… אז אני תמיד שואלת אותם מתי תורי לצחצח, ומחכה שהם ייתנו לי את המברשת. אם אני ממהרת – אני שואלת ברצף "מתי תורי? תגיד לי כשתורי. תורי הגיע?" וחוזר חלילה. זה מזרז את העניין. בעיקר תאומים – הם יודעים מה זה "תורות" די מוקדם…

– אחד הילדים שלי עולה אמנם בסופו של דבר על השרפרף כדי לצחצח, אבל בכך לא תמו צרותינו. הוא מתחיל לעשות פרצופים לראי. גיליתי שאם אני עושה כמוהו, ואז צוחקת, הוא צוחק איתי ואפשר לצחצח.

– לפעמים אני מציעה לילד שלי "לעזור לי" לצחצח לו. הוא מחזיק את היד שלי, עושה בקצב אחר מהקצב שבו אני אשכרה מצחצחת לו, אבל הוא מרגיש שותף, וזה נפלא. גם להגיד מילה טובה על זה זה עוזר, לפעולה עצמה, לעתיד, ליחסים.

– שחס וחלילה לא ישתמע שהכול קל. הכול מצריך יצירתיות, ולפעמים אין לזה כוח או זמן או מוזה. כשמדובר בצחצוחי שיניים, למשל, מבחינתי זהו עניין של בריאות. לכן, אם גדשה הסאה (סובייקטיבית, ברור), אכריח. אשתדל להעביר מסר של "ככה זה" ולא של "אין לי כוח אליך יותר". זה לא גורם לאהוב אותי פחות, וייתכן שאפילו יותר. לתחושתי, מקומות כאלה שבהם אני משתמשת בכוח למען בריאותם (מתן תרופה, צחצוח שיניים, השכבה לישון כשהם כבר מתים מעייפות, עצבניים ובוכים מכל שטות), גורמים להם להרגיש, בסופו של דבר, שאני לא מוותרת עליהם, שאני נלחמת למענם ולמען האינטרסים האמיתיים שלהם. זאת, בעיקר אם אני מצליחה לשמור על קור רוח, על פני פוקר שאומרים "ככה זה, ככה צריך, זה הכי טוב בשבילך גם אם לא בא לך".

– גזירת ציפורניים: כשעשו לי קונצים בגזירת הציפורניים, המצאתי את מפלצת הציפורניים. מפלצת הציפורניים מאוד רעבה וכואבת לה הבטן, אבל היא אוכלת רק ציפורניים. אז הם באו להאכיל אותה.

מי זאת אירנה גוּט? ברב מכר עולמי מעורר השראה על חסידת אומות העולם הצעירה שהצילה יהודים תחת אפם של הנאצים מובא סיפורה. זווית לא יהודית על גבולות הרשע ואיך חמלה וטוב לב יכולים להם. איך היא עשתה את זה? מאין התעוזה? כל הפרטים בפנים. למידע נוסף IN MY HANDS Memories of a Holocaust Rescuer by Irene Gut Opdyke with Jennifer Armstrong