יעל שלמון ברנע, עריכה לשונית

דמיונות ושקרים בשפת הילדים

מי זאת אירנה גוּט? ברב מכר עולמי מעורר השראה על חסידת אומות העולם הצעירה שהצילה יהודים תחת אפם של הנאצים מובא סיפורה. זווית לא יהודית על גבולות הרשע ואיך חמלה וטוב לב יכולים להם. איך היא עשתה את זה? מאין התעוזה? כל הפרטים בפנים. למידע נוסף IN MY HANDS Memories of a Holocaust Rescuer by Irene Gut Opdyke with Jennifer Armstrong

שי בני בא לחדרי מחזיק חרב שקיבל ביום הולדת של ילד מהגן. להלן השיחה שהייתה בינינו.

– שי: אמא, גם תומר רוצה חרב כזאת. את יכולה בבקשה לקנות לו?

– אני: אני אשתדל. אני עדיין לא יודעת היכן קונים כאלה וכמה זה יעלה, אבל מה שבטוח זה שזה לא יהיה היום.

שי יצא מהחדר, ולהלן השיחה ששמעתי.

– שי: תומר, אמא תקנה לך את החרב, אבל לא היום.

– תומר: ניצן, שמעת? אמא תקנה לי את החרב מחר.

ושלא תחשבו שלניצן זה לא קורה. כמות הפעמים שהוא אומר "אמא, אבל הבטחת לי"…

הם לא אמרו את האמת, אבל מבחינתי זה לא שקר, אלא הצצה לעולם הפנימי שלהם. ככה ילדים פועלים. יש משהו בהתלהבות שלהם שמביא אליהם את הרגע של המימוש באופן חווייתי עוד בטרם מימושו. ייתכן שלא מקרה הוא שתיאור הזמן בציטוט של תומר נאמר בסוף (בשונה מהמומלץ. בכל זאת, עורכת לשון אנוכי). הוא היה צריך את הביטחון שהנה, הוא הולך לקבל, והוא ניכס לעצמו את הרגע שבו הוא מקבל, והביא אותו להווה הכי קרוב האפשרי שלא יסתור לגמרי את מה שנאמר לו. ובעצם, בחוויה שלו באותו רגע הוא כבר קיבל את החרב מחר.

אמת ושקר

לפני זמן מה הייתי בסדנה של רונית שפי וולפין (מפתחת שיטת העין השלישית). רונית הזמינה אותנו לבחון באופן רב חושי את ההבדל בין אמת לשקר. כפי שרונית אומרת, ראיתי ש"אמת היא אנרגיה אלוהית בזרימה", וראיתי גם שהמקור של האמת ושל השקר הוא אותו מקור. ידעתי שיש לי עוד מה לחקור, שהמידע שקיבלתי איננו שלם, והסתקרנתי.

המשכתי לחקור את זה באופן רב חושי גם זמן מה לאחר הסדנה. בקריאת הילה גיליתי ש"אמת" היא כל מה שיש. ואם אמת היא כל מה שיש, אז אין שקר. כי כדי ששקר יישא בחטא שאנחנו קושרים לו, לדעתי צריכה להתלוות לו כוונת זדון, או למצער, ידיעה ברורה שהדבר איננו אמת, חוויה של "זה לא כך ולא יהיה כך לעולם".

אז מהו שקר?

בהמשך מצאתי ששקר הוא הצד האפל של היצירתיות. כל דבר שאנחנו יוצרים שלא היה קודם לכן, מקורו ברעיון. כל עוד הרעיון לא ממומש, הוא מעין שקר, הוא לא קיים, לא "נכון", לא "אמת", אלא בעיני רוחנו, כי שם הוא קיים. כשהרעיון מוצא אל הפועל, וקורם עור וגידים, ואנחנו מתפעלים ממנו והוא מספק אותנו באופן כלשהו, הוא נהיה אמת חדשה, "יש" חדש במרחב שלנו, ובעצם, יש מאין. עיוות של היצירתיות, או יצירתיות מעוותת, יוצרים "שקר", שבמהותו איננו שונה מכל רעיון אחר, אלא שיש לו כוח שפועל, שוב, בדמיון שלנו, ולעיתים, עובר מהדמיון שלנו לפעולות במציאות הניכרת. וזה יכול להיות הרסני.

יצירתיות וילדים

אני מאמינה שילדים נולדים עם יכולת יצירתית, ושעל פי רוב אין להם כוונת זדון. הדמיון מוחשי אצלם הרבה יותר מאשר אצל רובנו, וזו שפתם, שפת הדמיון. כלומר, אצלם עוד יותר מאשר אצלנו, מה שקיים בדמיון הוא אמת. הילדים שלי רואים ביוטיוב סרטים בעברית, באנגלית, בקוריאנית ובספרדית. מילולית הם מבינים רק עברית. אבל ילדים חיים בשלום עם עמימות, והם משלימים בדמיונם (או ברב חושיותם המולדת) את כל מה שצריך כדי להיות בשלום עם החידוש והעמימות שמביא כל רגע.

בדמיון אין אמת ושקר, אלא עולם שבו חוקים שלפעמים הם מתאימים לעולם המוכר לנו ולפעמים לא. וכמו ששי אומר לא אחת, "ככה זה בעולם הדמיון שלי".

בהמשך לדוגמא שהבאתי, אני כמובן לא יכולתי להניח לתומר לחשוב שהוא מקבל את החרב "מחר". ניגשתי והסברתי את האמת מהצד שלי. פשוט, בלי האשמות. אין כאן כוונת זדון, ואני מאמינה שכך גם ברוב התבטאויותיהם של ילדים.

משחקי דמיון – שימוש בשפת הילדים ליצירת שיתופי פעולה

פעמים רבות אני מוצאת שקל לי להתחבר לילדי באמצעות הדמיון. כשאני משתמשת בדמיון, אני מצליחה לא אחת ליצור שיתופי פעולה עם ילדי באופן הרמוני. מפני שכשאני משתמשת בדמיון אני מנגישה את המציאות באופן מותאם יותר לצורת ההסתכלות של ילדי על המציאות, אני מדברת בשפה שבעבורם היא ברורה, וכיפית גם, מתאימה לעולמם.

את החן שבמשחקי דמיון גיליתי בעת שצפיתי ב-Little angles, סדרה מופלאה של ה-BBC ששודרה בערוץ 8. בכל פרק טמנו מצלמות בבית מסוים כדי לראות את ההתנהלות שבו, ואחר כך היו הפסיכולוגים יוצרי הסדרה מראים להורים קטעים מסוימים, מסבירים להם ולנו את המצב, ועוזרים לפתור את הבעיות שבגינן הוזמנו הפסיכולוגים לפלוש לבית עם מצלמות. וכמו שה-BBC יודעים לעשות, היה בסדרה הזאת כבוד רב לכל הצדדים – לילדים ולהורים, ולנכונות ללמוד, להשתפר ולהשתנות, ולהביא את הבית להרמוניה. מהסדרה הזאת, בנוסף לטיפים חיוניים לגידול ילדים, קיבלתי את זרע האמונה שקובע כי כדי לשנות את המציאות שלי, מה שצריך להשתנות זה "אני", דרך התנהלותי או גישתי לדבר שיש לי קושי איתו.

כשנהייתי לאם, כעשר שנים לאחר שצפיתי בסדרה, היה לי קשה בהתחלה ליישם את משחקי הדמיון. השכל שלי אמר לי שאני משקרת, וגם הרגשתי קצת דבילית. למזלי, ב-2012 הלכתי לקורס הורים ארוך (20 פגישות) של מכון אדלר. כל הזמן חיכיתי שהמנחה תדבר על משחקי הדמיון, אבל היא לא עשתה זאת. בשלב כלשהו אבדו לי הסבלנות והביטחון העצמי, וניגשתי לשאול לדעתה על כך. היא אמרה לי שזה נהדר, אבל לא הסבירה לי מה נהדר בזה. בסוף הקורס הופתעתי מכך שהיא לא נתנה לקבוצה את הכלי הזה, ולדעתי חבל שכך. לכן אינני יודעת מה דעתה, אבל כעת אתם יודעים מה דעתי.

אתן כעת את הדוגמא הקבועה שלי למשחק דמיון שפעל פעם אחת בביתי (לא ניסיתי אותו שוב). תומר היה כמעט בן שנתיים, ולא רצה להיכנס לעגלה האדומה שלו כדי שנלך לגן. שום דבר לא עזר, לא תחנונים, לא הסברים ולא עצבים. כשלא יכולתי עוד, גייסתי את משאבי האחרונים, לבשתי פרצוף משתאה, הצבעתי על העגלה האדומה, ואמרתי לו: "מה, אתה לא רוצה לנסוע בעגלה הירוקה שלך? עם הנקודות הסגולות והנצנצים ועצי הדקל מסביב?" הוא הסתכל על העגלה האדומה, הסתכל עלי, מבולבל לרגע, כך נראה, ושוב. אני המשכתי להצביע בתמימות על העגלה האדומה, וחזרתי ואמרתי, "מה, אתה לא רוצה בעגלה הירוקה?" ואז הוא אמר, והתחיל ללכת לכיוונה, לטפס ולהתיישב, "אני כן רוצה, ותספרי לי עוד על העגלה הירוקה".

הוא לא עיוור צבעים. הוא ידע מה צבע העגלה. הוא בחר לשחק איתי. הוא בחר להיכנס לעולם הדמיון שיצרתי. ההליכה לגן הפכה מעול למשחק יצירתי. אמרתי את האמת? – לא. שיקרתי? – לא לדעתו. הוא הכיר את האמת הניכרת כלפי חוץ, וכעת גילה משהו חדש על אמא שלו, על דרך ההסתכלות שלה, על עולם הדמיון הרגעי שבו בחרתי לשתף אותו. זאת הייתה האמת במשחק, האמת בדמיון שאפשרנו ל"יחד" שלנו להמציא. אף אחד לא דרש שגם נאמין לזה, והוא עודד אותי להמשיך עם זה.

לעבוד עם מה שיש

ילדים עובדים עם מה שיש, גם אם זה "רק" בדמיון. הם לא עובדים עם מה שאין, כך למדתי ממכון אדלר. כלומר, אם ילד רוכב על בימבה ומתנגש בקיר כל הזמן, ואנחנו רוצים שיפסיק להתנגש בקיר, לא די לומר לו: "תפסיק להתנגש בקיר" או "אל תתנגש בקיר". יש להוסיף הנחיה או אפשרות מה כן לעשות: "אל תתנגש בקיר כי הגלגל מלכלך אותו, תרכב באמצע הסלון, על השטיח" (ואפשר להוסיף נימוק, כפי שעשיתי, כדי שזו לא תהיה הנחיה שרירותית ואולי יהיה אפשר ללמוד ממנה גם על ההתנהלות בעולם). באופן דומה, יש ילדים שמתקשים לענות על השאלה "מה אתה רוצה לארוחת הבוקר?" אבל אם נשאל "מה אתה רוצה לארוחת הבוקר, טוסט או דגנים?" יש לילד עם מה לעבוד ביתר קלות, והוא יוכל אפילו להגיד "תפוח", העיקר שנתנו לו עוגן, משהו מוצק להתחיל ממנו.

לכן אני חושבת שילדים כמעט לעולם לא משקרים, אלא אם הם למדו שהאמת לא בטוחה בעבורם. במקום לשקר, לדעתי הם משתפים אותנו ב"יש" הפנימי שלהם. הם מאפשרים לנו ללמוד כמה הם עשירים, ומזמינים אותנו להסתקרן ולהתעניין בהם.

סוכריה

הדיאלוג בראשית דברי הזכיר לי אנקדוטה שנתקלתי בה בספר "The Tao of Pooh" מאת בנג'מין הוף. הוף כותב (זאת פרפראזה. קראתי את הספר לפני יותר מ-25 שנים…) שכששואלים את פו הדוב מהו הרגע הנפלא ביותר, פו משיב, או מתכוון להשיב, שזה הרגע שבו הוא אוכל דבש. אבל בבואו לומר זאת הוא פתאום נעשה לא בטוח, מפני שיש את הרגע הזה של לפני אכילת הדבש, כשהוא כבר יודע שהוא עומד לאכול דבש, וייתכן שהרגע הזה הוא בעצם מתוק מדבש.

תיהנו מהילדים, יש להם פוטנציאל של דבש.

באשר לשפתם של תינוקות, מגיל לידה והלאה, אני ממליצה להכיר את שיטת דנסטן. ומומלץ לא להתמהמה, ולהכיר אותה לפני גיל שלושה חודשים.

מי זאת אירנה גוּט? ברב מכר עולמי מעורר השראה על חסידת אומות העולם הצעירה שהצילה יהודים תחת אפם של הנאצים מובא סיפורה. זווית לא יהודית על גבולות הרשע ואיך חמלה וטוב לב יכולים להם. איך היא עשתה את זה? מאין התעוזה? כל הפרטים בפנים. למידע נוסף IN MY HANDS Memories of a Holocaust Rescuer by Irene Gut Opdyke with Jennifer Armstrong